<h1>ראבי"ה סימן תתקצ"א</h1>
<h2>דף ב.</h2>
בהך דר' יעקב ורבנן בהגוזל קמא [צ"ח ע"ב] (ב)החלפת הגירסא. ומכל מקום בזה אין לחוש אך לשונך אכתוב לך. נר' לר' יעקב מאי טעמא אין גומרין דינו שלא בפניו משום כמיתת בעלים כך מיתת השור. ובשור רובע ונרבע דלא כתי' בעליו יומת ונפק' לן בפ"ק בסנהדרין [ב' ע"א] מוהרגת וגו' ומכל שוכב וגו' לאורויי שדינן בכ"ג, ש"מ דלא גמרי' להו מכמיתת בעלים. הילכך לכולי עלמא גומרין דינו שלא בפניו של רובע ונרבע ואפי' יוצאין לסלק לאו אהדורה ניהליה הוו גמירי לדיניה. ועוד אפי' לדונה אין צריך כיון שנגמר דין הנפש על ידה ולהכי נקט [ב"ק מ"ד ע"ב] שור היוצא ליסקל ולא קתני [נ]גמר הדין. תשובה. אישתמיטתיה למר הא דגרסי' בפ' שור שנגח ד' וה' [מ' ע"ב] ובמסכת' תמורה [כ"ח ע"ב] יש ברובע מה שאין בנוגח ויש בנוגח מה שאין ברובע וכו' עד לכך הוצרך לומר רובע והוצרך לומר נוגח, הילכך תנא דסנהדרין נמי אית ליה דרשא דנוגח דכמיתת הבעלים כך מיתת השור ואפ"ה הוצרך ברובע והרגת את האשה ואת הבהמה שהוקשו. ותו נקט כל שוכב וגומר דאוקומינן ברובע זכר. ותו נקט התם שור הנסקל מנין עד כמיתת בעלים (כל) [כו'] דאיצטריך כולהו ומינייהו גמרי' לכל חייבי מיתות. והושוו נמי דאין גומרין דיניהם אלא לפניהם דאין היקיש' למחצה. והרבה אני תמי' עליך שראית בסנהדרין דכ"ג נפק' לי' מכמיתת בעלים ונפק' לן נמי מיניה שאין גומרין דינו שלא בפניו דשקולי' הם, וקראי סתמא כתיבי וזהו תימ' למה הוצרך כל שוכב וגו' ליגמר מנוגח ומרובע נקיבה בכל שאר חייבי מיתות. ויש לדחות.
<h2>דף ד:</h2>
תשובות אילו לר' דוד בן הרב רבי' שאלתיאל מאת אבי העזרי. ששאלת בפרק נגמר הדין (מה ע"ב) נקטעה יד העדים פטור דבעינן קרא כדכתיב, וסובר כן ר' עקיבא ושאר תנאים, ולמה לא הקשה לו מפרק נערה (מ"ד ע"א) אין לה פתח בית האב סוקלין אותה על פתח שער העיר וכו', וכן מיבמות (ק"ד ע"ב) אילם ואילמת אינו באמר אמרה, וכן עיר שאין בה זקנים אינה נעשית עיר נידחת [עי' מכות י' ע"ב וסנהדרין שם]. ובפרק שור שנגח (נ' ע"ב) אחד בור שיח ומערה ולא בעינן כדכתיב. ובמה תלויין אילו הסברות. תשובה הרי כל סדר קדשים מלא יש לעכב וסדורין מקצתן פרק הקומץ רבה (כ"ז ע"א), ואילו כתיב הווייה או ככה או מקרא הדומה לעיכוב הוי רק למצוה. וכן במכסת תכוסו בפסחים (ס"א ע"א) הוא יתחטא בפרק בתר' דקידושין (ס"ב ע"א), רקיקה פ' מצות חליצה (ק"ד ע"ב), אבל קריאה למצוה אם ראוי לבילה מה שאין כן באילם ואילמת. [ו]לגבי וכפר פ' בית שמאי בזבחים (ל"ח ע"א) ובפ"ק דסנהדרין (ד' ע"ב) הסברא להיפך שמפני ששנה ושילש מסירו מדין עיכובא. אלא נקוט האי כללא בידך כי כל דבר בעינן קרא כדכתיב אם אין מקרא למעט או ליתר. ופעמים הסברא שקולה במקרא כדאמרי' (ב"מ ג' ע"א וש"נ) מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע וכו'. אפילו למאן דלא דריש טעמא דקרא כיון שלא סתם המקרא ובמשמע אין [כופר] הכל. אבל בגד אלמנה משמע כל אלמנה אפילו עשירה ובזה נחלקו תנאים [ב"מ קט"ו ע"א] ועיקר מקצת על דרש הטעם. וכן לא ירבה לו נשים [סנהדרין כ"א ע"א]. וכן דרך כולם. ופעמים תמצא אע"ג דאין מוקדם ומאוחר מהפכינן לקראי גבי עשרה קידושין וה' טבילות בסדר יומא (ל"ב ע"א) וטעמא משום דגמיר' הי' קידושין. וכן בסוף שני שעירים. וכן גבי דחייה וסקילה בפ' נגמר הדין (מ"ה ע"ב) משום ברור לו מיתה יפה. והא דשנה עליו הכתוב, לא לצורך עצמו אלא לדבר אחר. כגון ברקיקה שעל ידי חסרון רקיקה נפסלת החליצה ולא לאחר החליצה קיים מיהא. ולגבי קדשים נמי על ידי חסרון אחד פסול כל ד' עבודות. וכן על ידי חיטוי והזאה דפסל הטבילה. ועל ידי קרא דעיכוב שמעינן דכל הני דהקומץ רבה הוו חדא מצוה. ואפי' לר' ישמעאל דפליג לגבי ד' ציציות [מנחות כ"ח ע"א] אע"ג דלית הילכ' כוותיה כדפסקי' התם (ל"ז ע"ב). וראיי' דגרסי' בפ' התכלת (מ"ד ע"א) תפילין של יד אינה מעכבת את הראש ואמרי' לא שנו אלא שיש לו אבל אין לו מעכבת ופריך אלא מעתה מאן דלית ליה תרי (מיצוי) [מצות] חדא נמי לא נעביד. הילכך בכל תרי מצות שהן שני מעשים בעינן קרא לעכב. אבל בחדא מצוה וחיסר, הוי חצי מצוה ובלא קרא דעיכוב נמי מעכב ובעינן קרא כדכתיב. ודבר זה תלוי בשיקול הדעת התלמוד מה שני דברים נקראו מצוה אחת או יקראו שתים. וכן תפרש בכל מקום על דרך זה. וכן אין לו בהן יד ורגל [סנהדרין מ"ה ע"ב] נחלקו אי הוי מעשה טהרתו הכל מצוה אחת, או שתים ודמי לציציות ומיהו לכל הפחות נותן על מקומו ויוצא בו. וכן נקטעה יד העדים רגימתו ורגימת כל העם הוי רגימה אחת לסברת שמואל, והמקשה בעי לדמויי לשתי מצות. וכך יש לפרש הך דרוצח וגואל הדם ודעיר הנדחת דמייתי עלה עד דמוקי לה בתנאי. ופתח בית האב פשוט דהוי תרי מצות כלומר ראו גידולים שגידלתם. ולגבי וכפר וכפר אי לאו קרא פשיט' ליה שכולן כפרה אחת במזבח אחד. ולא דמי להזאת המזבח הזאה דיום הכיפורים בפ' הקומץ רבה (כ"ז ע"א) שעל ידי חסרון נפסלו כל ההזיות שעל הבדים נמי הילכך איצטרך קרא. ואילם ואילמת גריעי מאין לו ד' מינין שבלולב (שם) ומאין לו תפילין של יד שהרי יכול לחזור ולקנות. הילכך מוקי לה כדתניא מה שאין כן באילם. ויש דברים שאינם עיכוב בחליצה והטעם מפורש בפרק מצות חליצה [ק"ה ע"א]. ובור שיח ומערה אין לדונם לאילו, דההוא מידריש במידת דבר שהיה בכלל נזקי כרייה ויצא בור מן הכלל ללמד. ויש הרבה בתלמוד כאילו אך אילו יורו על כולו.
<h2>דף יח.</h2>
מרגלא בפומי לפרש כך, מלך לא דן ולא דנין אותו מיירי בלא עדות אלא שפעמים יכול אדם להתחייב ע"י טענותיו, ולזה הוצרכנו המקרא [י"ט ע"א] לחלק בזמן הבית הראשון בין מלכי ישראל למלכי בית דוד, שמלכי בית דוד מוזהרין לדון מה שלא מצינו למלכי ישראל, הילכך לא דן ולא דנין אותו. אבל בעדים אפי' מלכי ישראל היו כופין לדון ולשלם. אבל בבית שני ממעשה דינאי ואילך לא היו כופין ואפי' איכא עדים. שהרי מעשה שלו היה ע"י עדות (כדאמרי') [כדאמרו] ליה עמוד על רגליך ויעידו בך. ואילו היה מלכות בית דוד אז (אזלי) [אולי] גם הם להם לא היו דנין, ודוגמתן [שבת ס' ע"ב] פלוגת' לא (אמרן) [אמרו] אלא בירדן וכמעשה שהיה. והאי דקאמר מלכי ישראל מאי טעמ', לא קאי אלא על לא מעיד ולא מעידין אותו, ואגב גררא מסיק באותה שעה אמרו לא דן וכו' ולא מעיד וכו'.
<h2>דף כא.</h2>
תשובות אילו לר' דוד בן הרב רבי' שאלתיאל מאת אבי העזרי. ששאלת בפרק נגמר הדין (מה ע"ב) נקטעה יד העדים פטור דבעינן קרא כדכתיב, וסובר כן ר' עקיבא ושאר תנאים, ולמה לא הקשה לו מפרק נערה (מ"ד ע"א) אין לה פתח בית האב סוקלין אותה על פתח שער העיר וכו', וכן מיבמות (ק"ד ע"ב) אילם ואילמת אינו באמר אמרה, וכן עיר שאין בה זקנים אינה נעשית עיר נידחת [עי' מכות י' ע"ב וסנהדרין שם]. ובפרק שור שנגח (נ' ע"ב) אחד בור שיח ומערה ולא בעינן כדכתיב. ובמה תלויין אילו הסברות. תשובה הרי כל סדר קדשים מלא יש לעכב וסדורין מקצתן פרק הקומץ רבה (כ"ז ע"א), ואילו כתיב הווייה או ככה או מקרא הדומה לעיכוב הוי רק למצוה. וכן במכסת תכוסו בפסחים (ס"א ע"א) הוא יתחטא בפרק בתר' דקידושין (ס"ב ע"א), רקיקה פ' מצות חליצה (ק"ד ע"ב), אבל קריאה למצוה אם ראוי לבילה מה שאין כן באילם ואילמת. [ו]לגבי וכפר פ' בית שמאי בזבחים (ל"ח ע"א) ובפ"ק דסנהדרין (ד' ע"ב) הסברא להיפך שמפני ששנה ושילש מסירו מדין עיכובא. אלא נקוט האי כללא בידך כי כל דבר בעינן קרא כדכתיב אם אין מקרא למעט או ליתר. ופעמים הסברא שקולה במקרא כדאמרי' (ב"מ ג' ע"א וש"נ) מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע וכו'. אפילו למאן דלא דריש טעמא דקרא כיון שלא סתם המקרא ובמשמע אין [כופר] הכל. אבל בגד אלמנה משמע כל אלמנה אפילו עשירה ובזה נחלקו תנאים [ב"מ קט"ו ע"א] ועיקר מקצת על דרש הטעם. וכן לא ירבה לו נשים [סנהדרין כ"א ע"א]. וכן דרך כולם. ופעמים תמצא אע"ג דאין מוקדם ומאוחר מהפכינן לקראי גבי עשרה קידושין וה' טבילות בסדר יומא (ל"ב ע"א) וטעמא משום דגמיר' הי' קידושין. וכן בסוף שני שעירים. וכן גבי דחייה וסקילה בפ' נגמר הדין (מ"ה ע"ב) משום ברור לו מיתה יפה. והא דשנה עליו הכתוב, לא לצורך עצמו אלא לדבר אחר. כגון ברקיקה שעל ידי חסרון רקיקה נפסלת החליצה ולא לאחר החליצה קיים מיהא. ולגבי קדשים נמי על ידי חסרון אחד פסול כל ד' עבודות. וכן על ידי חיטוי והזאה דפסל הטבילה. ועל ידי קרא דעיכוב שמעינן דכל הני דהקומץ רבה הוו חדא מצוה. ואפי' לר' ישמעאל דפליג לגבי ד' ציציות [מנחות כ"ח ע"א] אע"ג דלית הילכ' כוותיה כדפסקי' התם (ל"ז ע"ב). וראיי' דגרסי' בפ' התכלת (מ"ד ע"א) תפילין של יד אינה מעכבת את הראש ואמרי' לא שנו אלא שיש לו אבל אין לו מעכבת ופריך אלא מעתה מאן דלית ליה תרי (מיצוי) [מצות] חדא נמי לא נעביד. הילכך בכל תרי מצות שהן שני מעשים בעינן קרא לעכב. אבל בחדא מצוה וחיסר, הוי חצי מצוה ובלא קרא דעיכוב נמי מעכב ובעינן קרא כדכתיב. ודבר זה תלוי בשיקול הדעת התלמוד מה שני דברים נקראו מצוה אחת או יקראו שתים. וכן תפרש בכל מקום על דרך זה. וכן אין לו בהן יד ורגל [סנהדרין מ"ה ע"ב] נחלקו אי הוי מעשה טהרתו הכל מצוה אחת, או שתים ודמי לציציות ומיהו לכל הפחות נותן על מקומו ויוצא בו. וכן נקטעה יד העדים רגימתו ורגימת כל העם הוי רגימה אחת לסברת שמואל, והמקשה בעי לדמויי לשתי מצות. וכך יש לפרש הך דרוצח וגואל הדם ודעיר הנדחת דמייתי עלה עד דמוקי לה בתנאי. ופתח בית האב פשוט דהוי תרי מצות כלומר ראו גידולים שגידלתם. ולגבי וכפר וכפר אי לאו קרא פשיט' ליה שכולן כפרה אחת במזבח אחד. ולא דמי להזאת המזבח הזאה דיום הכיפורים בפ' הקומץ רבה (כ"ז ע"א) שעל ידי חסרון נפסלו כל ההזיות שעל הבדים נמי הילכך איצטרך קרא. ואילם ואילמת גריעי מאין לו ד' מינין שבלולב (שם) ומאין לו תפילין של יד שהרי יכול לחזור ולקנות. הילכך מוקי לה כדתניא מה שאין כן באילם. ויש דברים שאינם עיכוב בחליצה והטעם מפורש בפרק מצות חליצה [ק"ה ע"א]. ובור שיח ומערה אין לדונם לאילו, דההוא מידריש במידת דבר שהיה בכלל נזקי כרייה ויצא בור מן הכלל ללמד. ויש הרבה בתלמוד כאילו אך אילו יורו על כולו.
<h2>דף לד:</h2>
אמנם רבותי' הלכות גדולות ורבינו חננאל ורב אלפס פסקו דאין הלכה כסתמא דאין בין י"ט לשבת [מגילה ז' ע"ב וש"נ] דבית שמאי היא. וכן נמי בפ' כל הכלים [קכ"ד ע"א] כמו בפ' משילין [ל"ו ע"ב]. ואמנם כן (יש) נ"ל דאמרי' בפרק אחד דיני ממונות [ל"ד ע"ב] דסתמא דרבים עדיף מסתמא יחידאה. וכ"ש דבית שמאי במקום בית הילל אינה משנה [ברכות ל"ו ע"ב]. ואמרי' נמי [ב"ק ע' ע"א] כסתם יחידאה לא. ודווק' במקום מצוה או משום הפסד כההיא דמשילין שרי לבית הילל דמצטער ואין כאן שמחת י"ט. וכן מצינו בירושלמי [ביצה פ"א ה"ו] הלכה למעשה דמותר לטלטל מפתח ברשות הרבים אם אוכל נפש סגור בו. ומצינו שהתירו לר' אמי [ביצה כ"ה ע"ב] לכתף בי"ט וכן לילתא. מה שאין כן בשבת אין כמתוך שלו מצוה אלא הברחת ארי מאיסור חמץ. נדרים ונדבות דאי קריבי' לר' עקיב' מדאוריית' כדאמרי' בפ"ב דביצה [כ' ע"ב עיי"ש] שמא ישהא קרבנותיו ועליתו לרגל וכעין ההיא דהזהב [מ"ה ע"ב]. ותו דאיפשר או להמתין או להקדיש אבל דבר דאיכא חשש גניבה אם יקרים כגון שפי' שרי. וכמה קולות הקילו בפ' מי שהחשיך [קנ"ג—קנ"ד] אפי' בשבת שרי משום הפסד כי רמינן מתני' אהדדי בפ' מקום שנהגו [נ"ה ע"ב] ואם חושש להן שמא וכו'. וגם כלים שמצינו בפ"ק דביצה [י"ד ע"ב] דמשלחין בי"ט ותנן התם כל שנאותין בו ביום [טוב] משלחין אותו בי"ט ומיירי אפילו אינו אוכל נפש. הילכך נ"ל דאע"ג דהך סתמא (דברייתא) [בתרייתא] אין הלכה כמותה ואיכא למימר ד[ה]אי סתמ' (ו)אגב דאיירי במגילה באין בין נקט אגב גררא כל אילו בי"ט אמרו וכו'. ותו דאע"ג דבחדא מסכת יש סדר למשנה הני מילי לענין מחלוקת ואח"כ סתם ולא לעניין תרי סתמי. שהרי מצינו פרק השוחט [חולין ל"ב ע"ב] כאן קודם חזרה כאן לאחר חזרה, ומשנ' לאחר חזרה מוקדמת, אלמא דאין קפידא הכי נמי בתרי סתמי. ואין לסתור מנהגא אם לא בראייות ברורות ודחינן לה מפני כמה סתמא. ויתכן להיות כמו שתירצת קושיית ר"ת דסנהדרין.
<h2>דף מ.</h2>
מה שתמהת(י) אלופי אהא דאמרינן [סנהדרין מ' ע"א] שזה ידע בעיבורו של חדש וכן לדעתי אתי העיבור ונראה אם עומדים בדבריהם או לאו וכו'. לא דיקדקת בפר"ש שפירש בפ"ק דפסחים [י"א ע"ב] (בי') [בי"ד] שאלו פיהם תחילה כסדר המשנה באיזה יום (ביה) [היה] ואמרו ביום ג' ושוין הם על היום שיום ג' היה, על כרחי' כשזה אומר בב' וזה אומר בג' בחדש אין לתלות עדותו אלא (בטענת) [בטעות] ידיעת העיבור, ואע"ג דרחמנא אמר ושפטו העדה והצילו העדה תלינן בטעות דמוכחא מילתא. זהו יסודו. ואני מוסיף אפילו יאמרו שוב ידענו בעיבור תלינן בטעות. כי על פי הראייה היו מקדשין ב"ד ולא על פי החשבון, ושכחו. דאפילו התראה דקודם תוך כדי דיבור אמרינן אשתלי' בפרק אלו נערות [ל"ג ע"א] וכל שכן ביותר. ולא שנא לא היה מעובר תלינן בטעות ועדותן קיימת לעולם אפילו יאמרו ידענו בעניין העיבור. תדע מדפרכינן בפ"ק דפסחים [י"ב ע"א] על טעות דשעות ומה אילו דייקינן בהני סהדי והאי דקאמר ג' בתחילת ג' והאי דקאמרי ה' בסוף ה' הויא ליה עדות מוכחשת ואנן ניקום וניקטול מספיקא וכו' אלא אמר רבא וכו', מכלל דלגבי רישא אחד אומר (בה') [בד'] ואחד אומר בג' בחדש אפילו דייקינן בהן עדותן קיימת. וטעמא כדפרישית וברור טעותו של יום אחד מעידים ואפילו יאמרו ידענו. דבחד שיעורא טעו אבל בתרי שיעורי איפשר שלא ידענו. וצור ישראל יקבצנו ויושיע עמו וירחמ(י)ם. אבי העזרי.
<h2>דף מ:</h2>
וודאי כן אמרתי דשה דאבידה קשי' משום דלא אמרי' מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה תרי קראי, דשה נשמע נמי מעל כל אבידה. ולא דמי כלל להנך ג' קראי דמייתי בריש פ' היו בודקין [מ' ע"ב] גבי מילת' דאתי' בק"ו, דאילו כלל הפסוק כל מיתות ושוב פרט נסקלין ונחנקין ונשרפין אז הי' דומה לזה דשה דאבידה, אבל נפתח אחד מן המיתות לא נכתב בפסוק בפירוש תרי זימני. ותו לא, והאמת תורה.
<h2>דף מג:</h2>
ששאלת בפרק נגמר הדין א"ר נחמיה כשם שלא ענש על הנסתרות כך לא ענש על הנגלות. קשי' לך הלא נענשו במעשה עגל ובמעשה זמרי. (שנית) [שגית] שנאמ' [יחזקאל י"ח] הנפש החוטאת היא תמות בעגל וזמרי, ור' יהוד' ור' נחמי' פליגי בצדיקי' הנענשים מכח שנעשים ערבי' זה בזה (וכך) [וכן] יאיר הצדיק נענש על ידי עכן והיינו דפריך אלא עכן מ"ט איענש פי' יאיר וכ"ד אלף שנפלו במעשה זמרי כולם מסייעי ידי עוברי עבירה וכן משמע בסוף הנשרפין [פ"ב ע"א] וכן פי' רבי' שלמה.
<h2>דף מה:</h2>
תשובות אילו לר' דוד בן הרב רבי' שאלתיאל מאת אבי העזרי. ששאלת בפרק נגמר הדין (מ"ה ע"ב) נקטעה יד העדים פטור דבעינן קרא כדכתיב, וסובר כן ר' עקיבא ושאר תנאים, ולמה לא הקשה לו מפרק נערה (מ"ד ע"א) אין לה פתח בית האב סוקלין אותה על פתח שער העיר וכו', וכן מיבמות (ק"ד ע"ב) אילם ואילמת אינו באמר אמרה, וכן עיר שאין בה זקנים אינה נעשית עיר נידחת [עי' מכות י' ע"ב וסנהדרין שם]. ובפרק שור שנגח (נ' ע"ב) אחד בור שיח ומערה ולא בעינן כדכתיב. ובמה תלויין אילו הסברות. תשובה הרי כל סדר קדשים מלא יש לעכב וסדורין מקצתן פרק הקומץ רבה (כ"ז ע"א), ואילו כתיב הווייה או ככה או מקרא הדומה לעיכוב הוי רק למצוה. וכן במכסת תכוסו בפסחים (ס"א ע"א) הוא יתחטא בפרק בתר' דקידושין (ס"ב ע"א), רקיקה פ' מצות חליצה (ק"ד ע"ב), אבל קריאה למצוה אם ראוי לבילה מה שאין כן באילם ואילמת. [ו]לגבי וכפר פ' בית שמאי בזבחים (ל"ח ע"א) ובפ"ק דסנהדרין (ד' ע"ב) הסברא להיפך שמפני ששנה ושילש מסירו מדין עיכובא. אלא נקוט האי כללא בידך כי כל דבר בעינן קרא כדכתיב אם אין מקרא למעט או ליתר. ופעמים הסברא שקולה במקרא כדאמרי' (ב"מ ג' ע"א וש"נ) מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע וכו'. אפילו למאן דלא דריש טעמא דקרא כיון שלא סתם המקרא ובמשמע אין [כופר] הכל. אבל בגד אלמנה משמע כל אלמנה אפילו עשירה ובזה נחלקו תנאים [ב"מ קט"ו ע"א] ועיקר מקצת על דרש הטעם. וכן לא ירבה לו נשים [סנהדרין כ"א ע"א]. וכן דרך כולם. ופעמים תמצא אע"ג דאין מוקדם ומאוחר מהפכינן לקראי גבי עשרה קידושין וה' טבילות בסדר יומא (ל"ב ע"א) וטעמא משום דגמיר' הי' קידושין. וכן בסוף שני שעירים. וכן גבי דחייה וסקילה בפ' נגמר הדין (מ"ה ע"ב) משום ברור לו מיתה יפה. והא דשנה עליו הכתוב, לא לצורך עצמו אלא לדבר אחר. כגון ברקיקה שעל ידי חסרון רקיקה נפסלת החליצה ולא לאחר החליצה קיים מיהא. ולגבי קדשים נמי על ידי חסרון אחד פסול כל ד' עבודות. וכן על ידי חיטוי והזאה דפסל הטבילה. ועל ידי קרא דעיכוב שמעינן דכל הני דהקומץ רבה הוו חדא מצוה. ואפי' לר' ישמעאל דפליג לגבי ד' ציציות [מנחות כ"ח ע"א] אע"ג דלית הילכ' כוותיה כדפסקי' התם (ל"ז ע"ב). וראיי' דגרסי' בפ' התכלת (מ"ד ע"א) תפילין של יד אינה מעכבת את הראש ואמרי' לא שנו אלא שיש לו אבל אין לו מעכבת ופריך אלא מעתה מאן דלית ליה תרי (מיצוי) [מצות] חדא נמי לא נעביד. הילכך בכל תרי מצות שהן שני מעשים בעינן קרא לעכב. אבל בחדא מצוה וחיסר, הוי חצי מצוה ובלא קרא דעיכוב נמי מעכב ובעינן קרא כדכתיב. ודבר זה תלוי בשיקול הדעת התלמוד מה שני דברים נקראו מצוה אחת או יקראו שתים. וכן תפרש בכל מקום על דרך זה. וכן אין לו בהן יד ורגל [סנהדרין מ"ה ע"ב] נחלקו אי הוי מעשה טהרתו הכל מצוה אחת, או שתים ודמי לציציות ומיהו לכל הפחות נותן על מקומו ויוצא בו. וכן נקטעה יד העדים רגימתו ורגימת כל העם הוי רגימה אחת לסברת שמואל, והמקשה בעי לדמויי לשתי מצות. וכך יש לפרש הך דרוצח וגואל הדם ודעיר הנדחת דמייתי עלה עד דמוקי לה בתנאי. ופתח בית האב פשוט דהוי תרי מצות כלומר ראו גידולים שגידלתם. ולגבי וכפר וכפר אי לאו קרא פשיט' ליה שכולן כפרה אחת במזבח אחד. ולא דמי להזאת המזבח הזאה דיום הכיפורים בפ' הקומץ רבה (כ"ז ע"א) שעל ידי חסרון נפסלו כל ההזיות שעל הבדים נמי הילכך איצטרך קרא. ואילם ואילמת גריעי מאין לו ד' מינין שבלולב (שם) ומאין לו תפילין של יד שהרי יכול לחזור ולקנות. הילכך מוקי לה כדתניא מה שאין כן באילם. ויש דברים שאינם עיכוב בחליצה והטעם מפורש בפרק מצות חליצה [ק"ה ע"א]. ובור שיח ומערה אין לדונם לאילו, דההוא מידריש במידת דבר שהיה בכלל נזקי כרייה ויצא בור מן הכלל ללמד. ויש הרבה בתלמוד כאילו אך אילו יורו על כולו.
וששאלת אמאי קאמר בפ' נגמר הדין דהוי ב' כתובים הבאים כאחד, אמאי לא מייתי מעיר הנדחת שהיא שלישי כדאית' באילו מציאות [ל"א ע"ב]. קושייתך תירוץ היא שאם לא כן היה מקשה התלמוד הניחא וכו' ואתה צריך מן השליש[י].
<h2>דף נא.</h2>
בפ' ד' מיתות אמרי' פנויה, לזנות כתיב, הא מני ר' אלעזר היא דאמר [פנוי הבא על] פנוייה. וקשי' לך הא הך בריית' כר' עקיבא היא דקאמר נמי לקמן [נ"א ע"ב] יכול אפי' פנוייה וא"כ ר' עקיב' נמי כר' אלעזר סביר', וביבמו' [נ"ט ע"ב] פליג ר' עקיב' אד"ר אליעזר בהדי'. (שנית) [שגית] דלא פליג התם אלא בשאינה מופקרת לכל ור' עקיב' מוקי קראי דלזנות במופקרת לכל בלא זיקת הבעל אי לאו גזירה שוה דמוכח דבארוסה או נשואה מיירי ולרבות' תירץ לעולם כר' אליעזר דהוא הדין כר' עקיב' ובמופקרת לכל וכן פר"ש ביבמות [שם].
<h2>דף ס.</h2>
(ידע אבינו) [ודע אכינוי] דגוי קרעינן כדר' חייא פ"ד מיתות דמתני' בישראל לכן בעינן שם המיוחד ועשו בו כדי שיתרחק מן הגוים ולא [קרעינן בזמן הזה שא"כ] (ש)נתמלא כל הבגד קרעים.
<h2>דף סט.</h2>
ששאלת פ' בן סורר ומורה איש אתה צריך לחזור אחריו ולא אקטן משום דאינו מוליד ובצלאל (והבן) [והרן] ושלמה (הוליד בקטנותו) [הולידו בקטנותן] [ס"ט ע"ב]. ועד כאן לא פליגי בית שמאי ובית הילל בפ' בן סורר ומורה [שם] אלא בבן ח' אלא בבן ט' מודו דמוליד. ועוד תני' בפ' אין בין המודר (ביאה הנה ממנה להתחייב על ידו והכי פי' גמר') [ג' נשים וכו' קטנה שמא תתעבר ותמות, ומאי דקאמר התם וקטנה בת לידה היינו להתחייב קרבן על ידו ולהכי פריך בגמ' עלה] [ל"ה ע"ב] מוזאת תורת היולדת בין גדולה ובין קטנה. לא כן הדברים דלא פליגי ב"ש וב"ה אלא אם חשובה ביאתו ביאה ונהנה ממנה להתחייב היא על ידו. וה"פ גמרי' מדורות הראשוני' שכיון שאז אפי' מוליד לדידן מיהא דהא קטן דלא מוליד לכל הפחות חשובה ביאה למר בח' ולמר בט', וקרא כתי' [במדבר ה'] ואם אין לאיש גואל וגו' ללמד להורות לדורות האחרונים נכתב. וכן בהגוזל [ק"ט ע"ב] ואיש כי [לא] יהיה לו גואל. ומנדרי' אין להביא דאיתתא ברי' וילדה כדאמרי' בפ' בן סורר [ס"ט ע"ב]. וקטן [פחות מ]בן [ט'] (ש)יש לו ואינה מזרע'. ומיהו יורה כחץ (שאמ') [שאם] אין לו כלל לא הוצרך (למעש') [למעט] לשכבת זרעו במסכ' נידה פ' יוצא דופן.
<h2>דף עג:</h2>
ומה שתירצת על ההיא דמקשי בן סורר הא אי איפשר לומר ביאה בלא העראה, יפה תירצת. ובלאו הכי אני רגיל לומר דאם הערה ופסק ושוב נמלך הוא או אחר לגמור ביאת מירוק, או (אחר) [שבא עליה שלא כדרכה וחזר] ובא עליה כדרכה, חייב עוד קנס כי שם לא נפגמ' עדיין. ודכוות' להיפך בכדרכה וחזר ובא עליה שלא כדרכה. והא דפטר בשלא כדרכה בבן סורר [ע"ג ע"ב], דווק' באחותו משום דקים ליה בדרב' [מיניה] שניתן להצילה בנפשו חייב כשחזר ובא עליה כדרכה חייב קנס. וכן נמי בהעראה ואחר שעה גמר ביאת מירוק. ולפי זה בכול' הקונטר'.
<h2>דף פא.</h2>
ומה ששאלת בפ' אילו הן הנשרפין (פ"א ע"א) כיון שנגמר דינו לעבירה קלה איך יגמרו שוב את דינו לעבירה חמורה, הוה ליה עדות שאי אתה יכול להזימה דגברא קטילא בעי למיקטל. הכל היה על פי כתה ראשונה כיון דמשכחת בהו הזמה בעבירה קלה לא מיקרי אי אתה יכול להזימה.
<h2>דף פג.</h2>
ששאלת (אדרבה) מפרק הנשרפין [אדרבה מנותר] הוה ליה למילף (וכן) [וכו'] עד הנך נפישין ובפ' נגמר הדין [מ"ב ע"ב] כשהקשה כן התלמוד תירץ אע"ג דנפישן מכשיר ממכשיר עדיף. יש לומר עדיף מחדא דיתר אבל משתים וג' לא.
